תמיד היה לי מקום חם בלב לנטס. בשנות ה-90 היא הייתה קבוצה של מעמד הפועלים, עם שחקנים אפורים שטובים הרבה יותר בלתת מרפקים ולקפוץ על הפרקט מאשר לקלוע. הם גם הוכיחו את זה מחוץ למגרש כאשר האפיקים שבחרו היו רחוקים שנות אור מחיי הזוהר שמקושרים לשחקני NBA (דוגמה 1 ו-2).

עם זאת, מאז שעזבו עיר פועלים אחת (ניוארק) ועברו לאחרת, סביב הקבוצה תמיד יש רגשי נחיתות מול האחות הגדולה ממנהטן. זה לא סוד שאת המשחק הזה בחרתי בגלל היריבה וניכר, לפחות בשלב הראשון, שגם האוהדים המתקבצים אט אט לאולם המפואר בצומת המרכזית של ברוקלין הגיעו לראות בעיקר את כוכבי הסיקסרס.

אבל לרובע השני בחשיבותו של העיר ניו יורק אין באמת סיבה להוריד את הראש. האוהדים אומנם פחות מפורסמים (הסלברטי של הערב היה סטיב מאדן) וגם כמות הכסף הנשפכת במזנונים פחותה מזאת שבמאדיסון סקוור גארדן, אך הם בהחלט יוצרים אווירה מיוחדת בבארקליס סנטר.

ביציעים היה ניתן לראות זוגות חרדים צעירים, כאשר לידם יושבים מהגרים מארצות ערב ואסייתיים. הרבה מאוד אסייתיים. הכיסאות שהיו הריקים ברבע הראשון התמלאו מהר מאוד וקריאות העידוד – מן קריאה חרישית: ברוקלין, ברוקלין – גברו ככל ששחקני הקבוצה הביתית הגדילו את היתרון מול היריבה העדיפה מפילדלפיה.

ברבע הרביעי, ככל שהמשחק הפך צמוד יותר, כבר התחלנו לשמוע אותם יותר. ירידות על בן סימונס שזרק עונשים וצהלות שמחה על כל סל של דיאנג'לו ראסל או ספנסר דינווידי. הקהל גם עמד כולו על הרגליים עם השלשה של ג'ו האריס ואנחת אכזבה ענקית נשמעה עם סל הניצחון של ג'ימי באטלר. משהו טוב קורה בברוקלין.

*

אחד היתרונות הגדולים בזה שאני כתב של אתר קטן הוא העובדה שאת המקום שלי אני אמצא תמיד בפסגת האולם ליד כתבים אחרים ממדינות זרות. על פניו לא משהו ששווה הרחבה, אך בניגוד לכתבים הגדולים, הם דווקא תמיד ישמחו לשתף אותך באיזו פיסת מידע מעניינת.

במשחק הזה זכיתי לשבת ליד הכתב של אתר אינטרנט סיני, ששמח מאוד לשתף אותי בכל פרט ומחשבה שעלתה לו לראש. אחד המעניינים בהם היה שאותו דינווידי הוא כוכב ענק בסין, לאחר שהשתתף בקיץ בתכנית מקומית שנקראת dunk of china.

היכולת הנהדרת שהציג במשחק, והשילוב המתפתח עם ראסל בהחלט מעודדים (המאמן קני אטקינסון ציין בסיום שהתקשורת בין השניים משתפרת והמטרה היא ששניהם ישחקו ביחד על המגרש), אך החשיפה שלו חשובה מאוד לבעלים החדש – ג'זף צאי – שמעוניין לחדור גם לשוק הסיני ולפרוץ את המנופול של יוסטון רוקטס (הגרסה האדומה של "הקבוצה של המדינה").

*

ואם כבר מדברים על כתבים, אני אעשה עוול לגדול מכולם – אדריאן ווז'נרובסקי – אם לא אתייחס אליו בנפרד. ווז', שמוכר על ידי אנשי המדיה של הנטס רק כ"אדריאן, ESPN", הוכיח מדוע הוא הסטנדרט המוזהב של כתבי האינסיידר בספורט האמריקאי.

ווז'נרובסקי לא בילה שנייה אחת בצפייה במשחק, אלא הקדיש את השעות המקדימות למשחק לשיחות עם אנשי המדיה של פילדלפיה, שעליהם הוא מכיר כל פרט מחייהם האישיים, רק כדי שאולי יגלה פרט חדש שלא ידע עליו. בזמן המשחק הוא מקדיש בדיוק את אותה תשומת לב לאנשי המדיה של ברוקלין – מהבכיר עד הזוטר – רק כדי שבבוא העת הם יהיו שם בשבילו.

סגנון העבודה שלו מוכר לרבים וכבר התפרסם לא אחת במדינות השונות, אך אני חייב לציין שיש איזה קסם מיוחד שאתה צופה בזה בזמן אמת. ההרגשה שהוא באמת שם רק בשבילך והתחושה (שלדעתי היא אמיתית לחלוטין) שהוא באמת מתעניין באיש השיחה שלו – גם מבלי לקבל מזה דבר (ויעיד על זה גם עבדכם הנאמן). יש דברים שפשוט לא ניתן ללמד.

*

הגיע הזמן להתייחס גם למנצחת, זאת שהחליטה לישון ב-36 הדקות הראשונות במשחק ולסיים עם קאמבק מהסרטים. וכן, נגיע בסוף גם לסל המנצח של ג'ימי.

לאחר שנחשפתי כבר מספר פעמים ל"חיים שמאחורי המסכה", אני חייב לציין שברוב המקרים מדובר באנשים רגילים למדי, שלא תמיד מוכנים לחשיפה הגדולה מול המצלמות ורק רוצים לעשות את העבודה שלהם. עם הסיקסרס האווירה הייתה אחרת, ההרגשה היא שאתה מסקר בזמן אמת את הרולינג סטונס בשיא הקריירה – והם יודעים את זה.

השחקנים אומנם מאוד נחמדים, אבל הם בהחלט מודעים לעובדה שהם מרכז ההצגה ושהאנשים קנו כרטיס רק בשבילם. ההרגשה היא שמשהו מיוחד קורה לך מול העיניים.

בניגוד לקבוצות כוכבים מהעבר מדובר בחבורה מאוד מגובשת, עם חדר הלבשה חזק, שהיה יכול לקלוט בקלות "שחקן בעייתי" כמו באטלר ולהפוך אותו לכוכב שלהם. ההתקפה של פילי אומנם עדיין מסתובבת סביב ג'ואל אמביד, אך ברגע האמת כולם יודעים לאן הכדור יילך.

"לא באמת הייתה אופציה שנייה", הבהיר באטלר בסיום, "בכל מקרה המהלך היה מסתיים בזה שאני אזרוק את הכדור", למזלו זה גם הסתדר מצוין עם התוכניות של המאמן ברט בראון, שהרגיש שהיה חסר לו שחקן שאפשר לתת לו את הכדור בשנייה האחרונה.

"מדובר באחד במקומות היותר מגובשים שהייתי בהם, יש פה גם אחלה צוות אימון", הבהיר האיש שברח ממינסוטה, "זה בהחלט מקום שאני יכול לראות בו את בסיס האם שלי". בינתיים נראה ששני הצדדים מרוצים.